35 שנים אחרי, אני עדיין מחפש את ההשפעה הגדולה ביותר שלי על משבר האקלים

הועלה מחדש על ידי אפלטון

עוקב: 0

לאחרונה חזרתי מחודשיים של חופש - ה"סוג-בטי" שלי, כפי שכיניתי אותו באביב האחרון - כמויות עצומות של זמן השבתה עם פעילויות מזדמנות הקשורות לעבודה. כפי שהודעתי ב טור החתימה שלי ביוני, התכוונתי לעסוק באיזושהי ריבוי מחשבתי, להשקיט את המוח שלי בתקווה שהוא יאוכלס מחדש ברעיונות חדשים, השראות ותובנות.

עד כמה שנהניתי מקיץ 2023, אני עדיין לא בטוח מה בדיוק צמח. אבל זה היה בכל זאת מרענן, זמן של הרהורים, של חשבון נפש, של הערכה.

בין השאלות המכריעות שלי: בגיל 71, איך אני יכול להופיע ברגע הזה בצורה מקצועית?

לענות על זה הפך למסע שלי, לא רק עבור עצמי אלא עבור הקבוצה הדמוגרפית שלי - אלה בגיל מסוים שבילו עשרות שנים בעזרה לחברות ולבעלי העניין שלהן לאמץ קיימות על שלל מימדיה, ושעדיין לא מוכנים להיעלם. מהי המטרה הגבוהה והטובה ביותר שלנו ברגע זה? האם עלינו להמשיך לעשות את מה שעשינו תמיד, או שהזמנים דורשים מאיתנו להופיע אחרת?

מתי, אם בכלל, הגיוני שנעזוב את הסצנה לגמרי, בחן ובאדיבות, להעביר את השרביט לדור צעיר ומגוון יותר ולהשתרש מהצד?

זו לא שאלה אקדמית. GreenBiz Group, החברה שהקמתי יחד, צומחת ומשגשגת. התפקיד שלי בימים אלה הוא בעיקר להסתכל סביב פינות לראות מה הלאה, להדריך חברי צוות צעירים (וכמה לא כל כך צעירים) ולכתוב מדי פעם. אני פטור מחובות ניהול: אף אחד מ-80 העובדים שלנו לא מדווח לי. ככזה, יש מרווח חדש בחיי המקצועיים.

נהיה יותר קשה לדעת איפה הכי כדאי להתערב. מה אתה חושב?

בינתיים, עולם העסקים בר-קיימא שבו פועלת GreenBiz עושה טוב וגם רע ממה שציפו. טוב יותר, בכך שיותר חברות מתחייבות יותר ויותר, בסיוע טכנולוגיות שהולכות ומשתפרות, זולות ונקייות יותר. גרוע מכך, בכך שכל זה לא מתקדם במהירות או באומץ מספיק כדי לטפל באמת במשבר האקלים, במשבר המגוון הביולוגי ובנושאים חברתיים קריטיים אחרים.

נהיה יותר קשה לדעת איפה הכי כדאי להתערב.

אז, השאלות: מהי המטרה הגבוהה והטובה ביותר שלי בעולם הקיימות? אילו פרויקטים ומערכות יחסים יהיו מרתקים ומשפיעים? כמה להישען פנימה - וכמה לזוז הצידה?

שואל את חבריי

בקיץ הזה, התייצבתי עם יותר מתריסר חברים ועמיתים - זקני קיימות כולם, בין אם בגיל, ניסיון או שניהם - כדי לראות כיצד הם מתייחסים לשאלות הללו. עם מעט הנחיה, הם השתחררו עם מטח של דאגות וחרדות.

"זה עלה בראשי הרבה", אמר עמית ותיק אחד. (אני אמנע מזיהוי אנשים מכיוון שאף אחת מהשיחות לא הייתה מתועדת.) "המחויבות שלי חזקה מתמיד, אבל האופטימיות שלי הולכת ופוחתת. אני מרגיש שאני מחכה ומקווה שדברים ישתנו, אבל הם אף פעם לא באמת משתנים".

"אני מתוסכל," הציע אחר. "ככל שאני עובד קשה, זה מרגיש כאילו דברים נעים בכיוון הלא נכון. אנחנו באמת צריכים להגביר את העניינים, אבל למען האמת, נמאס לי לדחוף סלע במעלה גבעה".

"אני לא ממש בטוח מה לעשות הלאה," התוודה חבר שלישי. "יש כל כך הרבה אנשים שעושים כל כך הרבה דברים, אבל אני לא בטוח שכולנו עושים מספיק הבדל. אני אמשיך לעשות את מה שתמיד עשיתי, אבל יותר ויותר אני לא בטוח שזו הגישה הנכונה".

השיחות התנהלו בטווח: אלה שמתלהבים ומחויבים כתמיד; אלה שעייפים ומאבדים תקווה; אלה שהפכו ציניים לגבי האם אי פעם יהיה מספיק כסף ורצון פוליטי כדי להניע את העולם לכלכלה נקייה, מעגלית ושוויונית - ולעשות זאת בזמן קצר יחסית. לא חסר חרדה אקולוגית.

יותר ממעטים התוודו שהם חווים כמה מהרגשות הסותרים לכאורה הללו בבת אחת. אני מונה את עצמי ביניהם.

אני יכול לעשות יותר, אבל מה?

בתוך כל זה קיבלתי השראה ואנרגיה מתנועת "הזקן המודרני" המתהווה, שזכתה לפופולריות על ידי היזם צ'יפ קונלי, למי יש נהדר ספר ומרתקת TED Talk בנושא. זקנים מודרניים, אומר קונלי, יזם מצליח במגזר האירוח, הם אנשים באמצע החיים ומעלה שבין שאר התכונות, הם סקרנים כמו שהם חכמים. ובמקום לחפש את אור הזרקורים של להיות "חכם על הבמה", הם עוברים להיות "מדריך מהצד", וחולקים את החוכמה שהם אספו במשך עשרות שנות ניסיון בחיים ובעבודה.

זה מתאר אותי באופן סביר בימים אלה (אם כי, האמת, אני עדיין מתענג על היותי "חכם על הבמה"). אני מבלה חלק מכל שבוע בעזרה לעמיתיי הצעירים יותר ללקט את התובנות של 35 שנותיי בתחום הקיימות (וכמעט 50 שנה כעיתונאי), בתקווה להאיץ את עקומות הלמידה שלהם כדי להפוך למנהיגים בזכות עצמם. זה כיף לראות אותם עומדים באתגר.

אבל האם זה מספיק? בְּקוֹשִׁי. האם יש עוד שאני יכול לעשות? בהחלט. מה זה בדיוק הדברים האלה? זה - שאלה פתוחה.

אני עדיין מהרהרת בשאלה האחרונה, למרות הקיץ המהורהר שלי. חשוב מכך, מעניין אותי לשמוע מה אחרים חושבים.

פתחתי דיון בנושא מעל בלינקדאין ומצפה למחשבותיך.