יש קודר, ואז יש את מותחן הכיבוש הנאצי של נטפליקס, וויל

הועלה מחדש על ידי אפלטון

עוקב: 0

רצון, הסרט הבלגי המיובא של נטפליקס על חוסר האפשרות המוסרית של חיים תחת הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה, מכריז על עצמו בבוטות מזעזעת. בתוך 10 הדקות הראשונות שלו, הובהר כי הכותב והבמאי השותף טים מיילנטס מתכוון להתעמת חזיתית עם זוועות השואה. אבל ניכר גם שהסרט בנוי יותר כמו מותחן מאשר דרמה קודרת, והוא מהדק את הברגים בדמותו הראשית - השוטר הצעיר וילפריד ווילס (סטף ארטס) - בסדרה של סטאפים חסרי נשימה עם הימור הולך וגדל.

זוהי דרך יעילה למשוך את הצופים להזדהות עם הדילמות האיומות שעומדות בפני אוכלוסייה כבושה, ולהעיד עדות חדשה לזוועות מוכרות. אבל ז'אנר המותחן מגדיר ציפיות - שיא, קתרזיס, גאולה - שמסתכנות בטריוויאליזציה של החומר ומציבה משהו כמו מלכודת אתית. מי ייפול לזה: יוצרי הסרט, או הקהל? Mielants קשוח מכדי להיתפס, מסתבר, אבל אלו חדשות רעות לכולנו. רצון מניח שביב של תקווה בחושך, רק כדי לכבות אותו לחלוטין. זה סרט עגום ועגום.

זה 1942, ו-Wil (הכוונה בכתוביות לפי האיות ההולנדי של שמו, למרות הכותרת האנגלית רצון) ולוד (מטאו סימוני) הם מתגייסים טריים לכוח המשטרה בעיר הנמל אנטוורפן. לפני הסיור הראשון שלהם, הקצין המפקד שלהם, ז'אן (יאן ביז'ואט), מחלק קשקושים רגולטוריים על כך שהמשטרה היא "מתווכת בין עמנו לגרמנים". אחר כך הוא משיל את היומרה הזו ומציע כמה עצות לא שגרתיות: "אתה עומד שם ואתה רק מסתכל." העמימות של המילים האלה מהדהדת לאורך הסרט כולו. האם זו פחדנות לעמוד מנגד ולראות את הנאצים בעבודה, או גבורה לסרב לשתף איתם פעולה? האם הבלגים הכבושים שוטפים את ידיהם בפשעי הנאצים, או מעידים עליהם?

לוויל ולוד אין הרבה זמן להרהר בשאלות האלה. ברגע שהם עזבו את התחנה בסיור הראשון שלהם, וחייל גרמני משתולל ומסומם דורש מהם להתלוות אליו במעצר של כמה אנשים ש"מסרבים לעבוד": משפחה יהודית, במילים אחרות. הצעירים משותקים בתחילה מהמצב, אך הדברים יוצאים מכלל שליטה, יותר מתוך ייאוש מאשר התנגדות הירואית מצד שני השוטרים. לאחר מכן, לוד וויל חוזרים לעבודה במצב של טרור פרנואידי.

וויל, שוטר צעיר עם שיער ג'ינג'י מתולתל, עולה במדרגות בחדר מפואר המעוטר בדגלי נאצים. קצין גרמני צופה ממרפסת

מיילנטס, שעובד עם התסריטאי קרל יוס מרומן מאת ג'רואן אוליסלגרס, לא מבזבז זמן בשימוש בהנחה זו כדי לחקור את הביצה הפרנואידית של העיר הכבושה. האם שני הצעירים יכולים לסמוך זה על זה? איפה האהדה שלהם? אביו עובד המדינה של ויל מוביל אותו לבקש עזרה מ-Felix Verschaffel הראוי המקומי (דירק Roofthooft המצוין), שמתגאה בכך שהוא חבר עם המפקד של הגרמנים, גרגור שנאבל (Dimitrij Schaad). לפתע, ויל חב למשתף פעולה אנטישמי חמדן.

בינתיים, משפחתו חסרת האמון של לוד - במיוחד אחותו הלוהטת איווט (אנלור קרולט) - רוצה לדעת יותר. האם ויל מדבר גרמנית בבית? לאיזו תחנת רדיו הוא שומע? באנטוורפן הכבושה - אזור שבו ביטויים גרמניים וצרפתיים מתערבבים באופן טבעי בניב ההולנדי המקומי - בחירה תמימה של מילה או האזנה לפנאי מגיעה עם משמעות פוליטית מסוכנת. "אין הרבה ברדיו", משיב וויל. "אתה יכול להמליץ על משהו?"

פעם אחר פעם במהלך הסרט, ויל משתמש בהסטות כאלה כדי להתפתל מנקיטת עמדה לגבי הכיבוש. אבל בסופו של דבר, הוא מתחיל לפעול להצלת חיי יהודים. מעשים אולי מדברים חזק יותר ממילים, אבל גם בשיניו של רומן קדחתני עם איווט, וויל ממשיך לשמור את דבריו לעצמו. כשהרשת של שנבל נסגרת, זהירותו של וויל שומרת אותו ואת חבריו בחיים, אבל המחיר כבד.

זהו מהלך נועז לרכז מותחן על השואה בדמות גיבורה שברמה מסוימת מסרבת לבחור צד. אנחנו יכולים רק להזדהות עם Wil כי Mielants טוענת בצורה כה יעילה כמעט כל סצנה ושורת דיאלוג באיום מרומז. רצון הוא סרט מתוח, אפל, מפחיד, המצולם בצורה קלסטרופובית ביחס קופסתי עם עדשות שמטשטשות את קצה הפריים. המשחק אינטנסיבי (לעיתים פגום), ויש התפרצויות תכופות של אלימות לא נעימה וגרפית ככל שהלחץ גדל.

אדם עם כובע וזקן לבן מחודד ללא שפם מרים את זרועותיו בניצחון מול בית כנסת בוער. הוא מחזיק אקדח

אבל למרות שלפעמים נראה ששאד עושה רושם חלש מהאנס לנדא של כריסטוף וולץ בסרטו של קוונטין טרנטינו ממזרים חסרי כבוד, רצון זה לא הסרט הזה, ומיילנטס לא מתעניין בסגנון הקתרזיס של טרנטינו. בסוף הסרט, המלכודת המרושעת והבלתי נמנעת שהוא טמן לכל הדמויות פשוט נסגרת. רצון מראה שתחת חוסר ההיגיון חסר הרחמים של הכיבוש הנאצי, הישרדות היא שיתוף פעולה, והתנגדות היא מוות.

זה מטען עלוב לשאת הסרט, ואפשר להתווכח עד כמה הוא בונה. ג'ונתן גלזר מצמרר אזור העניין, שנמצא כעת בבתי הקולנוע, מראה שנקודות מבט חדשות מאתגרות על המכניקה האנושית של השואה חיונית עכשיו כפי שהיו אי פעם. לפני שלושים שנה, רשימת שינדלר השיגה משהו דומה, ובדיוק הכרחי, באמצעים שונים בתכלית: היא מצאה חוט של תקווה וחמלה שיכול להוביל קהל רחב ללב הסיוט ולזרוק אותו לרווחה.

רצון הוא עמוס מדי מנקודת המבט שלו כדי לנהל משהו דומה. היא צלולה את הראייה על הפשרות האכזריות של כיבוש ושיתוף פעולה, אבל כל כך פטליסטית לגביהן עד שהיא מסתיימת להתפלש באשמה ובחוסר התקווה שלה. זו סוג אפל של אמת, ולא בהכרח כזו שמישהו צריך לשמוע.

רצון זורם בנטפליקס עכשיו.