ל-Fandom של ג'נה אורטגה יש את העבודה שלהם עם הילדה של מילר

הועלה מחדש על ידי אפלטון

עוקב: 0

לא משנה באיזו תדירות הוויכוח עולה מחדש, אנחנו לא באמת נגמרים כוכבי קולנוע - במיוחד לא בכל הנוגע לפאנדום. עדיין יש הרבה שחקנים בחוץ עם חסידים שעוקבים בשקיקה אחר האהובים שלהם מפרויקט לפרויקט. ג'נה אורטגה בנתה סוג כזה של עוקבים, משלב השחקן-ילד שלה כאשת הטלוויזיה של דיסני ועד לגלם את ג'יין הצעירה ג 'יין הבתולה, תפקיד הכותרת ב של נטפליקס יום רביעי, ואחד היבול החדש של מספוא סכינים לעתיד סדרת אתחול מחדש של Scream. המעריצים שלה היו קולניים לגבי ההתרגשות מלראות אותה לוקחת על עצמה תפקידים בוגרים יותר, עצמאיים יותר ושאפתניים יותר. אבל יהיה להם זמן מעניין להבין איך לבלוע את הסרט החדש שלה, הילדה של מילר.

כל מי שחש מרחק מבני גילו בתיכון ומוכן לעבור לעולם המבוגרים צריך למצוא ניצוץ ראשוני של הכרה בכתיבת הבכורה והבימוי של ג'ייד האלי בארטלט. הילדה של מילר מככבת את אורטגה בתפקיד קהיר סוויט ששמה הבלתי סביר, תיכוניסטית עשירה מממנת נאמנות שחיה חיים דקדנטיים לבדה בבית ענק בזמן שהוריה מטיילים. קהיר נראית משועממת עד אין קץ מהכל מלבד הכתיבה הגדושה והמוגזמת שלה. לזמן קצר היא מוצאת רוח קרובה באחד המורים שלה, ג'ונתן מילר, בגילומו של היקום הקולנועי של מארוול/סרטי ההוביט של פיטר ג'קסון/וותיק מרטין פרימן בטרילוגיית קורנטו. בהתחשב בכמה שניהם עייפים מכל השאר, וכמה מהר הם מרתקים אחד את השני, אין זה מפתיע שהיחסים בין מורה לתלמיד משתבשים במהירות.

[תוכן מוטבע]

אבל מה שמפתיע זה איך הילדה של מילר באותה מהירות מאבדת את העלילה, ומאבדת את כולם מסביב לקהיר במאמץ לרכז בה את הסיפור.

הרבה דובר לאחרונה על האם הסרטים מתארכים בממוצע, והאם זו בעיה עבור כל אחד חוץ מבעלי תיאטרון שרוצים להסתובב במופעים מהר יותר, ולקוויצ'רים באינטרנט הרגילים. אבל איפה למותחן הדוחק בן 90 הדקות (93, במקרה הזה) עדיין יש כוח משיכה משמעותי, הילדה של מילר מעלה טיעון חזק לסרטים ארוכים יותר. במקרה זה, הוא באמת יכול היה לנצל את זמן הריצה הנוסף כדי לפתח את הדמויות שלו.

הילדה של מילר הוא סיפור קטן עם כמה דמויות מרכזיות, אבל רובן טיפוסים רחבים ומצוירים שמזכירים את העונה הראשונה של שמחה. חברתה הטובה ביותר של קהיר, וויני (גדעון אדלון), היא בתולה פלרטטנית שהיא מעיין בלתי פוסק של קומונים ודיבורי מין, עד שהיא הופכת לפתע למצב אחר לגמרי באמצע הסרט. הפנייה החדה שמאלה שלה מוצדקת הרבה יותר מזו שאשתו של ג'ון, ביאטריס (דגמרה דומינצ'יק), לוקחת: היא מתחילה בתור מכורה לעבודה חביבה ששלושת רבעי נבדקים מנישואיה, ואז הופכת בפתאומיות לאלכוהוליסטית מזעזעת שדוחפת את בעלה. הם ישר מתוך מי מפחד מווירג'יניה וולף?

ג'ון מילר (מרטין פרימן) ותלמידו המתבגר קהיר סוויט (ג'נה אורטגה) עומדים בחוץ על מרפסת בסגנון מרפסת, מדברים ביניהם, בסרט "הילדה של מילר".

אבל הבעיה הגדולה ביותר של הסרט היא מערכת היחסים בין ג'ון לקהיר, שעוברת כל כך בפתאומיות ממערך מסוכן אך נוגע ללב של קשרים מוקדמים להתמוטטות במערכה השלישית, עד שזה מרגיש כאילו הוא חסר לחלוטין את המערכה השנייה. קשה לומר איך בדיוק בארטלט רואה את מערכת היחסים ביניהם: בהתאם לסצנה ולמי נקודת המבט שלה היא מגיעה, ג'ון נראה כאדם בודד באופן מובן שפשוט מעריץ את הכתיבה של תלמידו, או שמוק שעושה את כל ההחלטות שלו מתחת למותניים. קהיר, מצידה, סוטה בין הלוך ושוב יצורי פראמזימה ברמה ובעלת נערה מביכה ומבודדת שעדיין לא מסוגלת לראות שהיא לא יכולה לתבוע את המורה שלה כחבר נפש - לפחות, לא אם יש לו שארית של סיבים מוסריים או תחושת התאמה בגופו.

הילדה של מילר הוא סרט שופע, אפילו בשל יתר על המידה, מלא בקול אובר גרנדייל מהכתיבה של קהיר, לצד קטעים של יצירות של דמויות אחרות לא פחות. (קטע מאחד מסיפוריה: "הישרדות ותשוקה התמזגו, והפנו עין אפוטית פנימה. ראיתי את הציפיות שלי מפורקות ומפורקות על ידי הכלבים הקשים והרעבים של המציאות, אמיתות שיושבות בחלל החלל כמו היפר- כוכב ענק, בוער לאפר את כל האלמנטים החלשים מכדי לעמוד בחום המדהים.") קהיר לוקחת את הסופר הנאסר לעתים קרובות הנרי מילר כהשראה לכתיבה, אוחזת בעותק שלה של מתחת לגגות פריז כשהיא מנווטת בתיכון. ההערצה שלה ליצירתו באה לידי ביטוי בבירור במילוליות שלה, בחסרונותיה המחושבים ובנחישותה לפרוץ את גבולות הצנזורה על ידי הפיכת מטלות הכתיבה שלה לפנטזיות מיניות.

הוויזואליה ועיצוב ההפקה הם לעתים קרובות כהים ורוויים בצבעוניות עשירה וכבדה, ובארטלט שוזרת פנימה ומחוץ לאלמנטים פנטזיה כדי להמחיש את נקודות המבט שלה. זה סיפור חזותי משכנע, אבל האם האלמנטים הסיפוריים עובדים עבור כל צופה נתון תלוי במידה רבה בשאלה אם הוא ימצא כתיבה כמו האמור לעיל מעוררת או סתם יומרנית ומייסרת.

קהיר (ג'נה אורטגה) יושבת ומעשנת עם מחשב נייד על ברכיה ורגליה מקופלות לכיסא, מוקפת בכריות, ספרים ווילון תחרה מכוסה ב"ילדה של מילר".

מה הילדה של מילר עושה הכי טוב - ומה שנותן לאורטגה את ההזדמנות להיות הבעלים של הסרט הזה לחלוטין - הוא ללכוד את העידן המסוים של גיל ההתבגרות שבו בנות יכולות בקלות לנוע קדימה ואחורה בין בגרות לילדות ללא אזהרה. אורטגה מקבלת כאן את ההזדמנות לשחק ערפד טורף גמור ותלמידת בית ספר מצחקקת וביישנית בלי התחושה שאף אחת מהן היא חזית או דמות של קהיר. האישיות הבוגרת שלה עדיין לא התגבשה במלואה, ובעוד היא מנסה פרצופים באופן שבו היא מנסה מילים כמו "זנות" בכתיבתה, כולן עדיין חלק ממנה - וכולם חלק מהסיבה לכך שמר. מילר צריך לדעת טוב יותר מאשר לעסוק בה בתור הכל מלבד סטודנט.

עם זאת, הדמויות האחרות, כולל ג'ון, נעות באופן דומה בין אישיות. והם פשוט נראים לא עקביים, קשורים לכל מה שהסיפור צריך בסצנה נתונה. המערכה האחרונה היא דחופה ומאולצת, בלי המרחב שהוא צריך כדי לתת לאף אחת מהדמויות האלה את המגיע להם, או לתת לקהל רמז לגבי איך לקחת את ההובלות והיחסים ביניהן. מאי דצמבר לאחרונה צעדה קרקע דומה בניווט את הנפילה שלאחר החיים של מערכת יחסים מינית בין מורה לתלמידה הצעירה, אך היא חקרה את אותן אי בהירות בניואנסים ובמחשבה משמעותית. הילדה של מילר פשוט מרחפת את פני השטח, ומסתפקת בכך שהמשטח הזה ייראה מפואר מבחינה ויזואלית.

אף אחד מהם לא עשוי לעניין את המעריצים של אורטגה, שזוכים לראות מספיק טווח ממנה כאן כדי להפוך את הטיול לכדאי. הילדה של מילר היא ארוחה מפנקת עבורה, הזדמנות לשחק במגוון היבטים של אותה בחורה תוך מציאת הקשרים ביניהם. עם זאת, עבור כל השאר מדובר במנות קצרות, ויותר מקצת אפוי.

הילדה של מילר נמצא עכשיו בתיאטראות.