הפריט הראשון מבין שניים מאת ניאו-ליברל...  זה פריט של פרופסור לעסקים עם מעט ניסיון ישיר בחינוך, אבל שמאמין שעקרונות כלכליים של שוק חופשי הם התשובה לבעיות החינוך (וכמעט כל הבעיות החברתיות של החברה האחרת).

פתח באפליקציה or באינטרנט

אתה ברשימה החופשית של עתיד החינוך. 

---

ChatGPT מתחזק, מעורר את פחדי הבינה המלאכותית של המורה

עלויות המכללה מפוצצות - מה עוד יש לי לומר?

MICHAEL B. HORN ג'אן 19

לשמור ▷ האזינו

כן, הכותרת שלי נוצרה בהשראת "בילי ג'ואל"לא התחלנו את האש." ולא, ChatGPT לא כתב את זה בשבילי. כל קרדיט צריך לעבור במקום זאת למורה שלי לאנגלית בכיתה ח', גב' אברמה, שהטיפה את השיר בראש הכיתה שלנו.

אבל זה כן מרגיש כמו ההקדמה של OpenAI של ChatGPT העלה את עולם החינוך באש.

על הפרק האחרון של Class Disrupted, דיאן טאבנר ואני חפרנו להבין בדיוק מה ההשלכות של הכלי החדש הזה המופעל על ידי בינה מלאכותית (AI) צריכות להיות - ובקצרה מכוסה חבורה של הטייקטים החמים שיש בחוץ סביב הופעתו.

למי שלא עקב, OpenAI היא חברת בינה מלאכותית שהשיקה בנובמבר כלי חדש בשם ChatGPT, שכרגע הוא חינמי. זה בעצם מוצר שמקיים אינטראקציה עם אנשים בדרך של שיחה. אתה יכול לשאול אותו שאלות, והוא ייתן לך תשובות בכל צורה ששאלת אותו. רוצה שיר? זה יכתוב אחד. רוצה שיחה? זה משחק. רוצה מאמר קבלה למכללה? זה יעשה את זה גם כן. ומה שמייחד אותו הוא שהוא יכול לענות על שאלות המשך, להודות שעשה טעות, לערער על הנחות יסוד שגויות, ואפילו לדחות בקשות לא מתאימות. ולפחות בשבילי, מצאתי את זה קצת ממכר.

חלק ממחוזות בתי הספר, כמו ניו יורק, חסמו את הגישה לכלי - כאילו תלמידים שיש להם גישה לאינטרנט אינם יכולים לגשת לזה בעצמם בבית. אני חושב שזה מהלך טיפשי במקרה הטוב - אבל אתה יכול לבדוק פרק ישן יותר שדיאן ואני הקלטנו סביב למה האינסטינקט לאסור דברים בבתי ספר באופן כללי יותר פשוט לא פרודוקטיבי כאן.

בפרק זה על AI בחינוך, דיאן ואני דחפנו את האינסטינקט לחשוב על זה כעל "סוף האנגלית בתיכון". במקום זאת, הצענו את דעתנו לגבי סוג החדשנות שהכלי הזה מייצג וכיצד ניתן להשתמש בו בצורה פרודוקטיבית בבתי ספר. רמז: זה לא קשור לטכנולוגיה כשלעצמה. זה על מודל הלמידה. בדוק את פרק, "Beneath the AI ​​Hype", כאן.

המקרה של עלויות המכללה

הייתי סקרן מה יוצר מחולל גרפיקה בינה מלאכותית אם אשאל אותו איך תיראה אוניברסיטה המופעלת על ידי בינה מלאכותית. התמונה שלמעלה היא מה מחולל תמונות AI החינמי של Fotor, תוכנן עבורי.

זה גם עובר למעבר (מצחיק וחובבני) למעבר מדיון בבינה מלאכותית לכתיבה על מכללות, במיוחד הנושא הירוק עד של פתרון בעיית עלות המכללות. זה מה שג'ף סלינגו ואני התעמקנו בו הפרק האחרון של Future U.

בהדרבן הניסיון של הנשיא ביידן לדחוף את הסליחה על הלוואות קדימה (שנפסק בשלב זה כשהשאלה מגיעה לבית המשפט העליון, בעקבות בתי משפט מרובים האומרים שלנשיא אין סמכות חוקית לעשות זאת), ג'ף ו רציתי לחפור באתגר של הסלמה במחירי המכללות ובעלויות בצורה רחבה יותר. למרות שסליחה על הלוואות סטודנטים תספק הקלה לסטודנטים רבים שנמצאים בחובות כרגע, היא לא תטפל במערך הגדול יותר של בעיות התורמות לצבירת חובות. לסטודנטים או משלמי מיסים.

כדי לעזור לנו לפרק כמה מהשאלות - ולספק קצת פרספקטיבה היסטורית על הנושא - הצטרפו אלינו שני אורחים:

• ביל טראוט, שהוא נשיא אמריטוס של רודוס קולג' ואוניברסיטת בלמונט, כמו גם (הכי רלוונטי) יו"ר הוועדה הלאומית לעלות ההשכלה הגבוהה בסוף שנות ה-1990
• וסוזן דינרסקי, פרופסור וכלכלנית מהרווארד שלומדת השכלה גבוהה.

כמה דברים הדהימו אותי בפרק. ביניהם היו:

• עד כמה הייתה הוועדה הלאומית לעלות ההשכלה הגבוהה כל הדרך שוב 1998 כאשר נאמר כי "חוסר תשומת לב מתמשך לנושאים של עלות ומחיר מאיים ליצור פער של רצון רע בין מוסדות להשכלה גבוהה לבין הציבור שהם משרתים".
• וההתבוננות של ביל שסליחה על הלוואות סטודנטים כנראה לא תדרבן הרבה לשיחות אסטרטגיות של מועצות נאמנים במכללות.

אבל גם הדחיפה של פרופסור דינרסקי באחת השאלות שלי לגבי עלויות בקולג' הרתיעה אותי. הטענה שלה, אני חושב, היא שהבעיה שרוב הציבור מתמודד איתו כרגע היא סביב מחיר של הקולג', לא עלויות. הסיבה שהמחירים עלו, היא טוענת, היא בגלל העברת עלויות - מהכתב הציבורי הגדול בדמות הוצאות המדינה לסטודנט.

למרות שאני רואה את הנקודה, אני חושב שזה מתעלם מהנושא של עליית הוצאות המכללות עצמן. והשאלה שלי לגבי העלויות מאחורי המכללה - לא המחיר - הייתה בכוונה בסביבה עלויות עצמם. כי העלויות עלו בצורה דרמטית. זו לא רק בעיית תמחור וסבסוד ממשלתי. השאלה הייתה מדויקת בכוונה, והייתי רוצה להתייחס אליה.

מיותר לציין שבחצי השני של הפרק כשג'ף ואני מציעים פרשנות לשיחה שניהלנו עם האורחים שלנו, הבעתי כמה דעות נחרצות. כדאי להקשיב ל כל השיחה כאן, כפי שאני מתאר לעצמי שלכעס שלי יש ערך בידורי כלשהו, ​​אבל הנה כמה מהתפיסה שלי.

ראשית, כמה מספרים על הוצאות המכללה:

• עבור השנה האקדמית 2021, מוסדות על-תיכוניים בארה"ב הוציאו 671 מיליארד דולר (באופן קבוע של 2020–21 דולר).
• בין השנים 2009-10 ל-2019-20, הוצאות המוסדות הציבוריים עלו מ-281 ל-420 מיליארד דולר בשנים 2020-21, שהם 4.1% בשנה מעל האינפלציה וגידול של 50%.
• במוסדות להשכלה גבוהה פרטיים, ההוצאה עלתה ב-20 השנים האחרונות ב-5.17% מעל האינפלציה - מ-81 מיליארד דולר ל-222 מיליארד דולר.
• שיהיה ברור, ההוצאה במוסדות ציבוריים של שנתיים היא בעצם שטוחה במהלך 2 השנים האחרונות. רק עלייה קלה. אבל המגזר הזה גם משרת הרבה פחות תלמידים מאשר היה לפני עשור, כך שההוצאה לתלמיד גדלה.

אז מה תורם לעלייה הזו בעלויות הבסיסיות? העלייה היא מסיבות רב-גוניות שכולן קשורות זו לזו.

הם לא רק בגלל מחלת העלות של באומול. הם לא רק בגלל א חוסר יתרונות לגודל בדגמים מסורתיים. זה אלה. אבל זה גם נכון שיש ראיות לכך שהסובסידיות הממשלתיות אחראיות למעשה גם לחלק קטן מהעליות. ואז יש את מירוצי השירותים שאנשים אוהבים להצביע עליהם - טיפוס על קירות וכדומה. זה למען האמת פחות אלה. אבל השירותים האלה הם סמל לתורם גדול נוסף לעלייה, שהיא עלות המורכבות. וזה נובע מהניסיון להיות הכל עבור כל האנשים ולהניע את "השוק", תופעה שאנו רואים באינספור תעשיות ועוזרת להניע חדשנות משבשת. אבל בהשכלה הגבוהה זו תופעה שנחקרה ותויגה כ"איזומורפיזם" - או, במונחים גסים יותר, ניסיון להעתיק ולהיראות כמו הרווארד. להיות מורכבים יותר ולעשות יותר מתוך רצון להיות הכל לכל האנשים פשוט לא אפשרי בלי להגדיל באופן דרמטי את התקורה הניהולית - וזה אכן מה שאנחנו רואים בהשכלה גבוהה בכתב גדול.

עוד כמה מספרים:

• מ-1987 עד 2011, מספר המנהלים והצוות המקצועי יותר מהכפיל את עצמו במכללות ובאוניברסיטאות. קצב הצמיחה הזה מהיר יותר מפי שניים מהגידול במספר הסטודנטים המוגשות וגם עולה בהרבה על גידול הסגל. ואכן, בשנת 1980, ההוצאה המנהלית הייתה מעט יותר ממחצית מההוצאות על הוראה. עכשיו הם בערך בשוויון.
• המורכבות גורמת לעלייה בעלות התקורה הניהולית בכל הארגונים. ככלל בארגונים, עלויות התקורה יורדות ב-15 אחוז בכל פעם שהן מכפילות את גודלן, אך כלכלות אלו מתקזזות על ידי מורכבות, שבה עלויות התקורה ליחידה עולות ב-30 אחוז בכל פעם שמספר המסלולים שהיחידות עוברות בארגון הוכפל.

אז עכשיו יש לנו מוסדות במכללות ובאוניברסיטאות שבדרך כלל לא גדלים בקנה מידה ואין להם יתרונות לגודל כשהם כן גדלים (נשיא ייל לשעבר ריצ'רד לוין דיבר איתנו על זה ב הפרק הקודם של Future U. כאן) לוקח על עצמו יותר ויותר מורכבות - מסטודנטים עם צרכים שונים ועד לקבוצה הרבה יותר גדולה של מגמות ומסלולים אקדמיים, מחקר ועוד.

וזה לא אומר שום דבר על הנטל הרגולטורי או עליות העלויות, כאשר מוסדות מבקשים לטפס על מערכת הסיווג המסורתית של קרנגי על ידי התפשטות רבה יותר למחקר והצעת תארים לתואר ראשון, שני ודוקטורט. עוד כמה מספרים:

• מחקר שנערך על 13 מוסדות להשכלה גבוהה מאוניברסיטת ונדרבילט מצא כי ציות לרגולציה היוותה 3 עד 11 אחוזים מהוצאות התפעול של אוניברסיטאות שאינן בתי חולים, ו-4 עד 15 אחוז מזמן הצוות והסגל.
• הוצאות הרגולציה הקשורות למחקר הסתכמו ב-11 עד 25 אחוזים מכלל הוצאות המחקר, בעוד שההוצאות הרגולטוריות הקשורות להשכלה גבוהה היוו 2 עד 8 אחוזים מכלל ההוצאות שאינן מחקריות.
• מוסדות עוסקים בכ-18 סוכנויות פדרליות שונות וכ-30 תחומי תקנות שונים, עם יותר מ-200 חוקים והנחיות.

זה כמובן לא אומר כלום על העובדה שהמחקר מניע פחות זמן הוראה, מה שמפחית את הפרודוקטיביות והאפקטיביות של ההוראה.

שורה תחתונה? זה לא המקרה שהעליות הללו בהוצאות מוסברות בפשטות על ידי התכווצות השקעות של ממשלות מדינה, וזה כשלעצמו אפילו לא אמירה מדויקת לחלוטין.

כאחוז מתקציבי המדינה, נכון שאחוז ההוצאה להשכלה גבוהה ירד. אבל אם מסתכלים על זה במונחים של דולר מצטבר כמויות, הסיפור הרבה יותר מסובך. ההשקעה הציבורית בהשכלה גבוהה כיום היא משמעותית יותר בדולרים מותאמי אינפלציה מאשר בתקופת תור הזהב כביכול של מימון ציבורי בשנות ה-1960. לפי הערכות מסוימות, הוא גבוה פי 10. כעת, למען ההגינות, רף המים הגבוה להקצאות המדינה לתלמיד היה בשנת 1990, אך הסכומים עדיין גבוהים בהרבה כעת מאשר היו בשנות ה-60 וה-70 - והירידה בהרשמה שאנו רואים כעת עשויה שנה את הנתון לגבי מתי היה התווית הגבוהה של מימון לכל תלמיד.

יש הרבה יותר ניואנסים בשיחה הזו. ג'ף ואני ניסינו לכסות הרבה מזה. העלויות לא עולות בגלל איזו עלילה שטנית מצד המכללות, זה בטוח. אבל אני כן חושב שיש סדרה של צעדי מדיניות ציבורית שיכולים לשנות את המשוואה - ולא להסתמך על כך שמדינות ימצאו איכשהו דולרים שלא קיימים כי עלויות הבריאות והפנסיה גוזלות חלקים גדולים מהתקציבים שלהן, כך שפשוט זה לא יותר כסף למוסדות להשכלה גבוהה ציבורית. והתשובה הזו, מבחינתי, היא לא לשלוח יותר סטודנטים למכללות קהילתיות שבהן אחוזי ההצלחה זעומים.

בפרק אני מציע סט אחד של פתרונות שסטיג לשלי, שהקים דוּאֵט והוא פרופסור בהרווארד ומוביל מכללה101, הציע. זו החלטה שנראית לי משכנעת. סטיג מאמין שאנו זקוקים לממשלות, בתמורה למימון מכללות עשירות כמוהן, להטיל על המכללות דרישת מינימום להגביר את הניידות הכלכלית על פני קו בסיס לסטודנטים. הרעיון שלו הוא בעצם ליצור מדד מינימלי של ערך מוסף ביחס לעלות - ואז לתת לסטודנטים לבחור במערכת שיש לה הרבה תחלופה ומגוון רחב של אפשרויות שהממשלה לא מביעה עליהן העדפות. אבל המשמעות היא שיהיו הרבה נרשמים חדשים למכללות מוסמכות, וזה פשוט לא המקרה כרגע.

הסיבה להכנסת דם טרי היא, במילים פשוטות, בגלל מה שהוכיחו מחקרים של קליי כריסטנסן ורבים אחרים - שארגונים בנויים לעשות מה שהם עושים אבל לא דברים שהם לא בנויים לעשות.

אנחנו רחוקים מאוד מהחזון של סטיג. יש מעט עד אין אחריות ציבורית למכללות כיום. מכללות עטופים בחושך. והכניסה למוסדות חדשים חסומה במידה רבה.

אני מצפה למחשבותיכם ולשיחה שתבוא בתגובות לאחר שהקשבתם ל הפרק כולו, "פתרון הבעיה של עלויות המכללות", כאן.

עוד שניים לפני שאתה הולך

לבסוף, ב-Connections Quarterly, כתבתי יצירה בשם "המצאה מחדש עם מטרה", שמדברת על מה שבתי ספר K-12 צריכים לעשות כשהם ממציאים את עצמם מחדש כשהם יוצאים מהמגיפה. המטרה שלהם - ושל תלמידיהם - צריכה להיות בלב כל מאמציהם. אתה יכול לקרוא את חתיכה כאן, המבוסס על הספר האחרון שלי, מ-Reopen ל-Reinvent (שאפשר לבדוק כאן כמובן).

וכן, ביצירה שכותרתה "ההזדמנות של צד שלישי" עבור הניו יורק סאן שלא אשלח במלואו על ה-Substack שלי כי זה לא קשור ישירות לחינוך - אבל כן שולף מתיאוריות החדשנות שעליהן אני מבסס את עבודתי - הבעתי דעה לגבי הדרך הסבירה ביותר למפלגה פוליטית שלישית להשתרש. זה אקטואלי, שכן מועמד דמוקרטי לנשיאות לשעבר, אנדרו יאנג, השיק את מפלגת פורוורד, והצטרפו אליו תנועת שרת אמריקה (SAM) ו-Renew America Movement (RAM).

המסר ביצירה הוא שהניסיון להקים מפלגה פוליטית ברמה הלאומית הוא מעשה טיפשי.

במקום זאת, לאלו המבקשים להקים מפלגה פוליטית שלישית עדיף להתחיל באופן מקומי על ידי מיקוד למדינות שבהן מפלגה אחת קרסה למעשה. על ידי התמקדות בחללים הללו, יש להם סבירות גבוהה בהרבה לשנות את הסטטוס קוו הפוליטי בטווח הארוך.

אם מפלגה כזו תבנה מומנטום, היא תוכל לזכות בהכרה, תמיכה וכסף. אז אולי תהיה לזה השפעה אמיתית ברמה הלאומית ולהזיז את החולות הפוליטיים באופן שלא קרה מאז שהרפובליקה הדמוקרטית החליפה את הוויגים לפני כ-170 שנה, מה שהוביל לבחירתו של לינקולן בתקופה אחרת המסומנת בקיטוב חריף.

כמו תמיד, תודה על הקריאה, הכתיבה וההקשבה.

הצטרף לעתיד החינוך באפליקציה
צ'אט עם הקהילה, צור אינטראקציה עם מייקל ב' הורן, ולעולם אל תחמיץ פוסט.

© 2023 מייקל הורן
548 Market Street PMB 72296, San Francisco, CA 94104